פרק ראשון מתוך הספר- השינוי מאת וויין ווו. דייר

חלק 1 – מתוך הפרק הראשון מתוך הספר “השינוי– להוביל את חייכם משאפתנות למשמעת”. מאת: וויין וו. דייר. הוצאת אופוס, 2013

מ…
“והלוא הגוף הוא נֵבל הנשמה,
ובידכם היא להעלות בו עדנת צלילים
או המולת קולות”.

– ג’ובראן חליל ג’ובראן
מתוך “הנביא”, תרגום: נועה זאלוד, הוצאת תמוז, תל אביב 1975.

עד כמה שזכור לי, מאז ומתמיד אהבתי לשקוע במחשבות. כבר בילדותי הרביתי לחשוב על החיים ולשאול שאלות שרק לעתים רחוקות היו להן תשובות ברורות. הניסיון הראשון שלי להבין את המוות היה כשמת מר סקארף, אחד מבני הזוג שניהל את בית האומנה שבו חיינו אחי דייוויד ואני. אחרי שגברת סקארף סיפרה לדייוויד ולי כי בעלה מת, היא נתנה לכל אחד מאיתנו בננה שנועדה כנראה להסיח את הדעת מאבלה. שאלתי מיד: “מתי הוא יחזור?” ותשובתה הקצרה בלבלה אותי: “לעולם לא”, ענתה וניגבה את הדמעות מעל פניה, שאז חשבתי אותן לעתיקות.

הלכתי מיד אל מקומי במרום מיטת הקומתיים שלנו, קילפתי את הבננה שלי, וניסיתי להבין מה פירוש לעולם לא. דמיינתי לעצמי התחלות וסופים, דברים כמו יום ולילה שמסתיימים ואחר-כך מתחילים, וחשבתי על מר סקארף ההולך לעבודה ואחר-כך חוזר הביתה. הבנתי באופן בסיסי מהם סיבה ותוצאה, כשחשבתי על פרחי עצי הפרי ההופכים לתפוחים ולדובדבנים, אבל התקשיתי להבין איך זה שמר סקארף לא יחזור לעולם. הדבר סתר לגמרי את מה שידעתי באותו גיל על הרצף הטבעי של הדברים. שכבתי במיטתי, הסתכלתי בתקרה, וניסיתי להבין איך ייתכן שמר סקארף הלך לבלי שוב.

בכל פעם שחשבתי על כך שהוא לעולם לא ישוב, הייתה בטני מתהפכת בקרבי. המחשבות היו עוברות אחר-כך למשהו מוחשי יותר, משהו שיכולתי להבין, כמו מתי נאכל ארוחת ערב? או איפה העגלה שלי? אלא שמוחי החקרני מטבעו המשיך להרהר ברעיון המסתורי והבלתי-מובן הטמון בצירוף לעולם לא, ובטני הייתה מתהפכת שוב בקרבי בצורה מפחידה, שאני חש אותה גם כיום כשאני כותב את המילים האלה. מאז שמת מר סקארף, כתבתי 34 ספרים, והרציתי אלפי הרצאות על מהות חיי הרוח, ועדיין אני חש בחילה, כשאני נזכר באותם רגעי ילדות שבהם ניסיתי להבין את משמעות החיים שאינם מוּכלים בגוף מסוים.
במשך שנים רבות שבהן התמדתי בפעילויות הכתיבה וההרצאה על הנושא, המשיכו לסקרן אותי “השאלות הגדולות”. למדתי על מורים רוחניים ועל פילוסופים מהמזרח ומהמערב, בזמן העתיק ובעת החדשה, שבדקו – ובמקרים רבים גם חיו – את האמיתות שאנחנו רואים בהן את המורשת הרוחנית שלנו. אני אוהב לחשוב על השאלות האלה, שהטרידו את המין האנושי משחר ההיסטוריה (וסביר שאף לפני כן). תעלומת החיים ממשיכה להדהים ולרגש אותי. אני נהנה לעסוק בשאלות שאין להן תשובות, אבל אני גם חש שלם עם החידה הזאת.

אחת השאלות הגדולות היא: מי אני? חלק מן התשובה הוא שאני גוף בעל תכונות מדידות. כן, יש לי שם, כישרונות והישגים – אבל יש בי גם נוכחות בלתי-מוחשית שאני יודע שהיא חלק ממני. להיבט הזה שלי אין גבולות נתפסים או צורה גלויה. שֵם אחד להיבט לא גשמי זה הוא הכרה [mind], והוא כולל את המערך האין-סופי של המחשבות הבלתי-נראות הרוחשות בגוף הגשמי.
תשובתי האישית לשאלה מי אני? היא שאני חלק מן המקור בורא-הכול הידוע בשמות רבים, ובכללם אלוהים, רוח, מקור, טאו, הכרה שמימית וכן הלאה. אף שאיני יכול לראותו או לגעת בו, אני יודע שאני חלק ממנו, מכיוון שאני חייב להיות כמו הדבר שממנו באתי – והדבר שממנו באתי הוא אינות חסרת צורה שהתמזגה בצורה. לפיכך, אני אותה רוח נעלמה שהיא מקור הכול, ובו בזמן גם הצורה שנועדה לחזור אל הבלתי-נראה.

להלן כמה שאלות גדולות נוספות שהתחבטתי בהן: מה קורה לאחר מותו של גופי? מהי מטרת חיי? כיצד נראה הנצח? מיהו או מהו אלוהים? איני מעמיד פנים שיש לי תשובות ברורות על שאלות אלו. אם הוגים כמו לָאוֹ-צוּ, סוקרטס, בודהא, רוּסוֹ, דֶקארט, איינשטיין, שפינוזה, פרנסיס הקדוש, רוּמי, פַּטַנגָ’לי, גתה, שוֹ, ויטמן או טניסון (ורבים אחרים) לא הצליחו לספק תשובה ברורה, ברור שלא אהיה מסוגל להבהיר את כל התעלומות האלה בספר אחד או אף בפרק חיים אחד. אני יכול רק להציע את פרשנותי למה שנודע לי במסגרת לימודיי וחַיַּי ובאמצעות מאמצים מרוכזים ליצור מגע מודע עם מקור הווייתי ועם מה שאני חושב אותו למקור כל הדברים ביקום חומרי זה.
מאז שאני זוכר את עצמי, השאלה הגדולה ביותר שסקרנה ובלבלה אותי – השאלה העולה על שאלות כמו מי אני? מהי מטרת חיי? מה קורה לאחר המוות? מיהו או מהו אלוהים? – היא כותרת הפרק הזה, “מ…”. מנין באתי? מבחינתי זו הייתה מאז ומתמיד השאלה הגדולה באמת.

לרכישת הספר – “השינוי- להוביל את חייכם משאפתנות למשמעת” מאת ד”ר וויין וו. דייר, בהוצאת אופוס