שואה: בודהיזם, סבל ונירוונה
יום השואה: שואת יהודי אירופה היא מאורע בלתי נתפס המעורר צער, כאב וחרדה, גם בקרב אנשים שלא חוו את הפגיעה האקוטית באופן אישי בלתי מתווך בטראומה נגזרת של מאורעות השואה או באמצעות חווית טראומה משנית שהועברה אליהן מקרובי משפחה שחוו טראומה ישירה.
שואת יהודי אירופה היא מאורע טראומתי חריג בקנה מידה היסטורי המסמל עבור רבים, במיוחד כאלה שחוו אותו ממקור ראשון או שני, סבל, צער, אומללות, חרדה וכאב פיזי ונפשי. השואה היא דוגמה לאומית ופרסונאלית למונח הבודהיסטי הדוקהה (דקהה) שהוא הראשון מארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה המתארת את קיומו של הסבל והכאב בעולמנו.
הבודהיזם מציג את דרכו לישועה עצמית וקולקטיבית באמצעות ארבע האמיתות הנאצלות של הבודיהזם, ובהקשר זה ההתמודדות עם מאורעות השואה, ברמה הרגשית האינדיבידואלית, עוברת באותו מסלול המתחיל בדוקהה- עקרון ההכרה באמת בדבר קיומו של סבל, כאב, וההבנה שחיינו בעולם כוללים גם סבל, קושי והעדר הרמוניה. שלב זה הוא השלב האבחוני והוא האמת הראשונה המחייבת הכרה ומודעות בדרך להארה, וניתוק ממצוקת הקיום רווי הצער.
לאחריה מציע הבודהיזם את עקרונות הסמודיא המסביר את האמת באשר למקורו של הסבל האנושי הקשור בבורות – אי ידיעה יסודי, ואת עקרון הנירודה לפיו קיימת תקווה לנירוונה ואין הכרח לחוות סבל. הסבל הוא בר חלוף וקיימת אפשרות להשתחרר מכבלי הבורות, לפי האמת הנאצלת הרביעית- המרגה, ולהשתחרר מההוויה המכאיבה ולהגיע לאיזון באמצעות חוכמה, מוסריות ומודעות באמצעות יישום העיקרים הבודהיסטים הכוללים יושר, כבוד לאחר והעדר פוגעניות כלפי אחרים לרבות כלפי בעלי חיים.
בהקשר זה, ראוי לציין את הדמיון לצורך של האדם, בדרכו לגאולה אישית, להגיע להשלמה באמצעות חיבור בין שלושת היסודות וקבלת המציאות והאלוהות הנצחית וחוסר השלמות וההבנה של עולמנו רווי הכאב, המצוי בחיבור “כוכב הגאולה” של הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג. חיבור זה, המבוסס על חיבורו הדתי-פילוסופי היהודי, מושתת על היחסים בין האדם, האלוהות והעולם/המציאות/הסביבה ועל הקושי לשרוד את מוראות החיים, כאשר האדם אינו מצליח לאחות את השברים שבליבו ובנפשו ואת אובדן האמונה והאמון באלוהיו ובאנשים אחרים בעולם רווי הכאב, ולכן מתרחק מישועתו.
באופן דומה, לעיתים קרובות אנשים שחוו אובדן וצער בעקבות אירועים טראומתיים נוראים כמו השואה, או שחוו טראומות של רצח, מוות והרס מכוון שנגרם להם או לקרוביהם על ידי בני אנוש אחרים, מתקשים להפנים ולהכיל את עקרון הדוקהה, ולאחות בין שלושת היסודות של ההשלמה עם המציאות. אולם על מנת לאחות את השבר הפנימי, ואת ריסוק הקשר המשולש נחוצה הכרה וקבלה של ההוויה הנוראה כחלק מהקיום, הכרה בה, והשלמה איתה, תהליך הכרוך באיוורור רגשי של הטראומה הנוראה, שיתוף בה, הכלה שלה, ללא ניתוק דיסוציאטיבי מרחיק ומתוך הבנה מעמיקה בדבר הגורם הפילוסופי לה (סמודיא ונירודה), בדרך להארה ושלמות עצמית.