כיצד נתפס מושג המוות והקיום שלאחר המוות בדת היהודית

עיקרי האמונה היהודית היא שהגוף החי אינו עצמאי והוא שזור בנשמה שהיא הוויה אמורפית אבסטרקטית. לפי היהדות כאשר הגוף חדל להתקיים, ממשיכה הנשמה– הנפש להתקיים במעין חיים שאחרי המוות של הגוף והיא עוברת למימד קיום אחר שהינו מטא-פיזי. 

רוח וחומר, רגש ונשמה. מקור: ויקיפדיה ברשיון שימוש cc3-by-sa. אילוסטרציה: Franko Saringer

תימוכין לכך נמצא במגילת קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ”א בה מפורט: “הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה…”

המוות על פי היהדות הוא סיום החיים הפיזיים של האדם, שמקורו באפסות הקיום החומרי הפיזי חסר המשמעות (מן העפר) וסיומו באדמה והוא תוצר של רצונו של האלוהים.

יש המפרשים את חזון העצמות היבשות המופיע בספר יחזקאל בדבר תחיית המתים כמקור לכך שהמוות אינו אלא מצב זמני עד תחיית המתים, אולם מדובר בפירוש למטאפורה של הנביא יחזקאל, שרבים מן המפרשים מעניקים לה ביאור המתייחס לשיבת עם ישראל לארצו מגלות בבל ולא תחיית הגוף המת של אלה שהלכו לעולם באופן המערער על הפרשנות באשר לזמניותו של המוות עבור הצדיקים.
זאת מעבר לאמרות חלקיות בדבר החייאת המתים המוזכרות בספר דניאל ובספר ישעיה הניתנות להתייחסות פרשנית גם הן.

סימוכין למשמעות המוות ותפיסתו כרצון האל וכדבר שאין להרהר אחריו אלא לקבלו בהשלמה כחלק מדבר הבורא מתוארת בסיפורו של איוב השוכל את בני משפחתו וחווה אסונות רבים אולם מצופה ממנו לחוות את המוות כחלק משלמות הקיום ומעגל הבריאה של האלוהים באופן המשתקף בביטוי התודה הנדרש מאיוב, “ה’ נתן, ה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך”.