עליית המודעות החדשה
פרק מתוך הספר “ארץ חדשה” מאת אקהרט טולה. הוצאת אופוס, 2006.
חלק 6 מתוך פרק 1- פריחת המודעות האנושית.
עלייתה של המודעות החדשה
רוב הדתות והמסורות הרוחניות הקדומות חולקות תובנה משותפת: יש פגם בסיסי במצב התודעה ה”נורמלי” שלנו. עם זאת מתוך תובנה זו – שנוכל לכנותה “החדשות הרעות” – צומחת תובנה נוספת: החדשות הטובות על האפשרות להתמרה קיצונית של המודעות האנושית. בתורת ההינדו (ולעתים גם בבודהיזם) התמרה זו מכונה הארה. על-פי תורת ישוע, זו הגאולה, ובבודהיזם זהו קץ הסבל. מונחים אחרים המתארים התמרה זו הם “שחרור” ו”התעוררות”.
ההישג הגדול ביותר של האנושות אינו יצירות האומנות, המדע או הטכנולוגיה, אלא ההכרה העצמית בהפרעת התפקוד שלה, בשיגעון שלה. בעבר הרחוק הנצה הכרה זו בקרב קומץ אנשים. אדם בשם גָאוּטָאמָה סִידְהָארְתָּא, שחי בהודו לפני 2,600 שנה, היה אולי הראשון שראה זאת בבהירות מוחלטת. בהמשך הוענק לו התואר בודהה. פירוש השם בודהה הוא “העֵר”. בערך באותה תקופה הופיע בסין מורה עֵר אחר של האנושות. שמו לאו צה, והוא השאיר תיעוד של תורתו באחד הספרים הרוחניים המעמיקים ביותר שנכתבו אי-פעם: ספר הטאו (לאו צה, ספר הטאו, הוצאת אבן חושן רעננה תשס”ב, 2001, תרגום: ניסים אמון).
ההכרה העצמית בטירוף היא התעוררות השפיות, תחילת הריפוי וההתעלות. ממד חדש של מודעות החל להופיע בכדור הארץ, פריחה ראשונית ארעית. אותם אנשים נדירים דיברו אז אל בני תקופתם. הם דיברו על החטא, על הסבל, על האשליה. הם אמרו: “הביטו כיצד אתם חיים. ראו מה אתם עושים, איזה סבל אתם יוצרים.” לאחר מכן הם הצביעו על האפשרות להתעורר מן הסיוט הקולקטיבי של הקיום האנושי ה”נורמלי”. הם הראו את הדרך.
העולם לא היה מוכן להם, אך הם היו חלק חיוני והכרחי מהתעוררות האנושות. באופן בלתי נמנע בני תקופתם לא הבינו אותם, וכך גם בני הדורות הבאים. תורותיהם, אף כי היו פשוטות ורבות-עוצמה, עוותו ופורשו שלא כהלכה, לעתים אפילו כאשר תועדו בכתב על-ידי תלמידיהם. במהלך מאות שנים התווספו דברים רבים שלא היה להם קשר לתורות המקוריות, אך הם שיקפו את חוסר ההבנה היסודי. כמה מן המורים הושמו ללעג ולגנאי או הוצאו להורג; לאחרים סגדו כאלים. תורות שהצביעו על הדרך מעבר להפרעת התפקוד של הנפש האנושית, על דרך המוצא מן הטירוף הקולקטיבי, עוותו ונעשו חלק מן השיגעון.
