מחקר חדש באוניברסיטת חיפה: לאימהות תפקיד משמעותי במניעת הפרעות אכילה אצל בנותיהן

אימהות אשר נטלו חלק עם בנותיהן בתוכנית התערבות למניעת הפרעות אכילה שיפרו את יכולת ההצלחה של הבנות. כך על פי מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה. ד”ר זוהר ספיבק-לביא מאוניברסיטת חיפה שערכה את המחקר הסבירה כי הממצאים מחזקים את התפקיד המשמעותי של אימהות בביסוס דימוי הגוף של בנותיהן וזאת באמצעות דוגמא אישית וחיקוי.

על פי המחקר אימהות שמשתתפות יחד עם בנותיהן בתכנית למניעת הפרעות אכילה משפרות את סיכויי הבנות להפחית בצורה משמעותית את הסיכון לפתח הפרעת אכילה. “ממצא זה הוא חדשני ויש בו תרומה רבה לגבי מניעת הפרעות אכילה בקרב מתבגרים”, אמרה ד”ר זוהר ספיבק-לביא שערכה את המחקר.

הפרעות אכילה ופתולוגיה הקשורה באכילה הן מכלול של מחשבות והתנהגויות, המייצגות את טווח התסמינים הקשורים להפרעות בדימוי הגוף, עד להתפתחות אנורקסיה ובולימיה נרבוזה. לדבריה של החוקרת, למרות שיש תוכניות התערבות רבות לסייע לנערות צעירות להתמודד עם הפרעות אכילה, עד היום לא נמצא קו אחיד שיתווה מאפיינים להצלחה של תוכנית התערבות כזו או אחרת, וברוב המקרים התוכניות התמקדו בהרחבת הידע, אולם לא הושג שינוי התנהגותי ארוך טווח.

במחקר הנוכחי, שמבוסס על עבודת הדוקטורט של ד”ר ספיבק-לביא בהנחיית פרופ’ יעל לצר ופרופ’ רות כץ וד”ר זוהר ספיבק-לביא, מהפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, ביקשה החוקרת לבדוק האם שילוב פעיל של האמהות של הנערות הצעירות יכול להביא להצלחה המיוחלת. במחקר השתתפו 118 נערות תלמידות כיתה ו’, הכוללות 70 נבדקות בקבוצת המחקר, מתוכן 35 עם אימותיהן ו – 35 ללא אימותיהן. תוכנית ההתערבות למניעת הפרעת אכילה הועברה לכל התלמידות, כאשר ל- 35 מהן הועברה התוכנית גם לאימותיהן. שאלונים הועברו לנבדקות בשלוש נקודות זמן שונות: לפני תחילת תוכנית המניעה, עם סיום התוכנית וכחצי שנה לאחר סיום התוכנית.

מתוצאות המחקר עולה כי הנערות שהשתתפו בתוכנית יחד עם אימותיהן הראו ירידה בהתנהגויות פתולוגיות הקשורות באכילה: הייתה להן הערכה עצמית גבוהה יותר, הן הביעו יותר שביעות רצון מהגוף שלהן והתנהגויות הדיאטה והפרעות אכילה אחרות היו מתונות יותר, זאת בהשוואה לנערות שעברו את התוכנית ללא אימותיהן.

החוקרת אף מצאה כי עלייה של רמת ההערכה העצמית של הנערות סייעה להפחתה של התנהגויות פתולוגיות רק בקרב הבנות שעברו את ההתערבות עם אימותיהן, כאשר עלייה דומה ברמת ההערכה עצמית בקרב בנות הקבוצה השנייה לא הייתה קשורה עם שינוי חיובי.

אולם כמו שלאימהות היה תפקיד חיובי, כך הן יכלו גם להשפיע לרעה. ככל שהאימהות עסקו רבות בנושאים הקשורים לדיאטה, כולל דיאטות פעילות, הערות של האם על המשקל שלה או המשקל של ביתה ועיסוק בספורט מתוך מטרה לרזות, כך הבנות הראו שביעות רצון נמוכה יותר מגופן והתנהגות הדיאטה והפרעות האכילה שלהן היו פתולוגיות יותר. לדבריה של החוקרת, ההורים הם סוכני חברות עיקריים עבור ילדיהם בכל תחומי החיים, ובוודאי שיש להם השפעה על עמדות והתנהגויות לא תקינות בנושאי אכילה ומשקל. “האימהות מהוות באופן טבעי את מודל ההזדהות המשמעותי לבנותיהן כחלק מתהליך ההזדהות של הבת עם אימה. כאשר ההורים מאמצים מסרים המעודדים רזון ילדיהם צפויים לאמץ עמדות והתנהגויות דומות, בגיל הילדות ואף בגיל ההתבגרות”, ציינה.

“קיימת חשיבות רבה לשיתוף אימהות בתוכניות למניעת אכילה, במקביל לבנותיהן ולא בנפרד מהן. זאת על מנת להשיג שינוי לטובה בהתנהגויות פתולוגיות של הבת ולא רק שינוי עמדות פתולוגיות”, סיכמה ד”ר ספיבק –לביא.